ארוחת ערב. כולנו יושבים סביב השולחן, ושוב, אחרי שתי דקות בלבד, הבת שלי קמה ומתחילה לעשות פירואטים במקום לאכול. אני מבקשת ממנה לחזור לשולחן, והתשובה המעצבנת בעולם נזרקת לחלל: "רגע!"

"אהובה, האוכל מתקרר..."

"רגע, אמא!" היא עונה וממשיכה לרקוד.

​

האח כבר מגלגל עיניים ומסנן: "למה היא כזאת תינוקת ולא יודעת לשבת ליד השולחן?"

היא שומעת, אבל עדיין לא מגיבה.

אני יודעת שבעוד רגע יגיעו העלבון והטנטרום, שישטוף את כולנו בגלים של בכי וצרחות.

אני נושמת, עוצמת עיניים וכבר מדמיינת את המשך הערב: היא לא תחזור לאכול כי נעלבה, ואחר כך גם לא תרצה ללכת לישון כי תהיה רעבה.

מה עושים?

​

אני מסתכלת על הגדולה, שלפעמים מתנהגת כמו מתבגרת ולפעמים מתגייסת להיות בעלת ברית. הפעם היא בוחרת לעזור.

"אף אחד בעולם לא יצליח לאכול את המלפפון הזה!" אני מכריזה.

"וגם את העגבנייה שלי אף אחד לא יצליח לאכול!" היא מצטרפת, ומניחה אותה בכף ידה הפתוחה.

האח מנסה לנגוס, אבל אני צוחקת: "אתה לא מספיק זאב מתגנב. נסה שוב!"

מאחוריי אני שומעת צעדים קטנים מתקרבים, אבל אני לא זזה. פתאום נשמע קראנץ' חזק.

"מי גנב לי את המלפפון?! זה הזאב המתגנב?" אני קוראת.

נשמע צחקוק קטן. כשאני מסתובבת, היא כבר מתחבאת מאחורי הכיסא.

"שוב פעם! שוב פעם!" היא צוהלת.

​

שני האחים שלה מניחים על המזלג חתיכת שניצל או עגבנייה, והיא מתגנבת לאט-לאט.

הם משתפים פעולה ומריעים בכל פעם שהיא מצליחה. מדי פעם הם תופסים אותה, והיא מנסה שוב, הפעם בשקט גדול עוד יותר.

אחרי כמה דקות היא מתיישבת בחזרה וממשיכה לאכול.

אני מחניקה אנחת רווחה קטנה.